מדור תרופות
חופש נפשי
מאת אליסה אלי 31/3/2002
במאה ה 21, אפשר לקחת עט סימון ולהקיף בעיגול את השינויים במוח הסכיזופרני בסריקת CT. אפשר לכוון למיקומים בסריקת PET שלא יוארו אצל הדיכאוניים. שמות של מחקרים עולים ונופלים על הפרטים, שאינם חיוניים כדי לגרום לכך שהם ייזכרו – הנקודה היא, מחלות מנטליות רציניות הן בעלות אנטומיה ופיזיולוגיה, והכאב שנובע מהן יכול לעיתים תכופות להיות מטופל בעזרת תרופות. אבל זו עסקה עם השטן.
מחצית מכל החולים שאושפזו בגלל פסיכוזה וטופלו בתרופות אנטי פסיכוטיות סטנדרטיות הפסיקו אותן במהלך השנה שלאחר השחרור. הם מפסיקים את התרופות מכמה סיבות, ואם תשאלו הם בדרך כלל מלאי תובנה, אם כי לעיתים האור עובר דרך פריזמה משונה במקצת. יש כאלו שמעדיפים את הסימפטומים שלהם, במיוחד את העליונות שמלווה למאניה, שבה זה יותר טבעי לשלוט בעולם מאשר להפעיל מכונת כביסה. לעיתים האור המכופף מעוור את האדם ביחס למחלה שלו והוא לא רואה שיש במה לטפל. אבל רוב הפציינטים לא לוקחים את התרופות שלהם מסיבה מעולה. התרופות נוראיות.
בבי"ס לרפואה זה נחשב כחלק מההכשרה – קצת בסגנון צבאי – לאפשר לסטודנט אחר לשים עירוי או לדחוף זונדה במורד הגרון שלכם. אבל מעט מאד פסיכיאטרים ניסו את התרופות שהם נותנים. זו צריכה להיות דרישה מקדימה לקבלת רישיון.
הם צריכים לנסות קודם כמה מהתרופות הישנות והפגומות, התרופות האנטי פסיכוטיות הקלאסיות משנות החמישים והשישים שגורמות לגרירת רגליים, ריור ורעד. אלו היו כלי נשק גרעיני, התרופות האלו, כשהן משמידות כל מה שניצב בנתיב שלהן. ההכרחי נוטרל יחד עם המזיק.
כעת יש קבוצה חדשה יותר של אנטי פסיכוטיות פגומות. הן לא יהפכו את הצעירים מבחינה נוירולוגית לזקנים באופן מיידי. במקום זאת, הם מעלים את השיעור של מקרי הסוכרת, כולסטרול גבוה, הפרעות בקצב הלב, השמנת יתר, התקפים, חוסר שליטה במתן שתן, ו(אחרי הכל) אימפוטנציה. אף אחד לא אמור לבלוע את החומרים האלו. ועם זאת הפציינטים לוקחים אותם בהתמדה גדולה יותר מזו שבה הם לקחו את התרופות הישנות יותר. אתם צריכים להיות משוגעים – או בצורך עמוק להגנה.
כשלוקחים את התרופות האלו, קולות נעלמים גם אצל העמידים לטיפול. מחשבות מקבלות משמעות ונעות בקצב רגיל בפעם הראשונה. השכן שהיה לו קו ל FBI הופך להיות סתם שכן, מערכות יחסים מתקיימות ללא איום וזה לא יהיה מוגזם לטעון שהחיים טומנים בחובם אפשרויות.
השטן נמצא בדילמה הזאת, והוא קיבל עזרה שקטה מתנועות הפציינטים הרדיקליות שמתקדמת לצד המדע הנוירולוגי. הדוברים (וביניהם גם רופאים) זיהו נכונה עד כמה התרופות האלו רעילות. אבל הם לא מזהים עד כמה הן נחוצות. הם מציבים את הרעיון העדין של רשת אנושית רחבה יותר שתיפרש מתחת לפציינטים והיא זו שתספק הגנה מספקת בכך שהיא תזדרז להיכנס לפעולה כל אימת שמישהו יתקרב לנפילה. הם ממליצים על הוספה של יותר שירותים, מבנים, חברות וייעוץ. הם מצביעים על דוגמאות של ריפוי ללא תרופות. אפשר לקרוא אותם ולהרגיש התפתחות של תקווה. אי לא היה מעדיף דעה אופטימית על סריקת CT?
אז אני חושבת על האדם שניסה פעמיים להצית את הבית שלו כאשר המשפחה שלו היתה בפנים, האדם שירה באקדח במלון כאשר התינוק שלו ישן בחדר הסמוך, האישה שקפצה מבניין כדי להימלט מקולות, וכאשר לא מתה, קפצה מבניין גבוה יותר, האישה שמאמינה שהחיים שלה אינם בטוחים מכיוון שהעולם יכול לשמוע הערות גזעניות משודרות מהמוח שלה.
לכל אחד מהם היתה משפחה שאהבה אותו או אתה לפני המחלה ובמהלכה, עובדים בקהילה שביקרו על בסיס יומי, תוכניות שיקום, קבוצות תמיכה, קבוצות תפילה, אנשי דת ומטפלים. תנאים פנימיים שאי אפשר היה לעמוד בהם הובילו אותם לביה"ח. התרופות אפשרו להם לעזוב אותו. אז, ורק אז, רשת התמיכה יכולה לנוע ביעילות למקומה.
הפציינטים נאבקים עם השטן מכיוון, שעד כה, הוא שמציע את ההצעה היעילה היחידה בעיר. המרשמים שלו מעלימים פסיכוזה, אבל מאיימים באסון רפואי. אז אתם יוצאים לקרב. עושים בדיקות דם לעיתים תכופות, מדברים (עם כל העומס הרגשי), עושים דיאטות ופעילות גופנית, משתמשים בסט שני של תרופות כדי לנסות לאזן את תופעות הלוואי של התרופות הראשונות. אתם עושים זאת בגלל שהחופש הנפשי, אפילו במחירים האלו, עדיף על פני המחלה. זה לא מה שהחוקרים אומרים. זה מה שהפציינטים אומרים – אלו שממשיכים לקחת את התרופות שלהם.
לאיש שהצית את ביתו יש עבודה כיום. הוא מסיע את ילדיו לבי"ס בתורנות עם ההורים האחרים ולוקח תרופות נוגדות אפילפסיה כדי למנוע התקפים שנגרמים מהתרופות האנטי פסיכוטיות. האישה שפחדה שהיא תוצא להורג בגלל גזענות מתגוררת בדיור מוגן לראשונה מזה עשרות שנים. היא עלתה 15 ק"ג. אלו הם מחירים שהלוואי ואף אחד לא היה אמור לשלם, וזה משמח את השטן. בסופו של דבר המדע יגבר עליו.
כוונות נלהבות ותמיכה רשמית הן לא פחות ממה שמגיע לכל אדם סובל וגם תרופות שהן פי אלף פחות רעילות. הן אמורות שתהיה להן את אותה השפעה. בעולם צודק, זה מה שיהיה. אבל בעולם צודק, לא יהיה מה לרפא.
אליסה אלי היא פסיכיאטרית. המאמר פורסם בעמוד E7 בבוסטון גלוב ב 31/3/2002.
נשמח לקבל תגובות
חזרה
למעלה
