החלמה
סיפור אודות שני נערים - מתורגם מתוך מאמר באנגלית מאת: לורי אהרן
זהו סיפור אודות שני נערים, שני בחורים למען האמת. אחד מאוד מוכר לי, בן של חברה טובה, נקרא לו ג'ק. השני אינו מוכר כל כך, רק דרך מספר שיחות אנונימיות למרכז להעצמה, נקרא לו קרל. (השמות שונו כדי להגן על התמים, וזה שלצערנו כבר אינו תמים.) ולכל מי שתוהה זהו
סיפור אמיתי מאוד.
פעם לפני הרבה שנים היו שני בחורים חכמים, שמחים ונפלאים. שניהם בקולג', מנסים פעם ראשונה לחיות חיים עצמאיים. חברים חדשים, חופש חדש, אהבות חדשות, רעיונות חדשים, פיתויים חדשים. הכל חדש. העולם היה לרגליהם, מוגבל רק ע"י דמיונותיהם: מה שחייהם יכולים להיות. ואז התמוטטות.
את ג'ק הכרתי כל חייו, כשגדל בבטן אמו, כשצעד את צעדיו הראשונים, כשאמר את המילים הראשונות. צפיתי בו ואני עדיין צופה.
את קרל הכרתי דרך קו הסיוע החם לנפגעי נפש. אני לא מכירה אותו, ומאידך כן מכירה. המשותף בין שני הבחורים ממש מפתיע, אך התוצאה שונה באופן מפחיד.
בום. התמוטטות. זה קורה בדרך כלל בין גילאי 18 ל- 20. זה קרה לג'ק וקרל.
ג'ק היה באוניברסיטה בניו-אינגלנד, קרל בחוף המערבי. כאשר ג'ק היה בן 15 המכונית שנסע בה עם חבר נחטפה באיומי סכין. אפילו שתפסו את הפושע והוא נידון ל-7 שנות מאסר ג'ק מעולם לא התגבר על הטראומה. הוא לא הסכים להישאר לבד בבית, תמיד נעל את דלתות המכונית שלו, ולעולם לא נסע בלי טלפון נייד. קרל סיפר לי שבבית ספר תיכון התחלף עם תלמיד מארץ אחרת, ושם בארץ זרה, הוחזק ונשדד. הוא מעולם לא היה כל כך מפוחד בחייו.
לדברים אלה הייתה השפעה יותר מאוחר.
ג'ק רצה להיות עיתונאי, קרל אהב מוזיקה מאז שזכר את עצמו. לשניהם היו תקוות וחלומות גדולים. רק חולם אחד נשאר, חלומו של השני הומת כאשר תויג כ- "חולה נפש".
שניהם ניסו סמים פעם ראשונה בקולג'. ג'ק ניסה אל. אס. די. בקונצרט. קרל התחיל לעשן מריחואנה עם להקה שהקים בקולג'. נפתחה קופסת פנדורה. פרנויה ופחד נכנסו והחליפו את ההיגיון. אנשים עקבו אחריהם, דברו עליהם. הם לא יכלו לישון או לאכול. הפחד הפך לגורם השולט בחייהם. הסמים ומצב הרוח הטוב נעלמו, הטריפ נגמר, אך השדים נשארו.
ג'ק צלצל הביתה, וחבריו של קרל טלפנו להוריו. כאן הדרכים נפרדות והדמיון נגמר. כאן אחד נשבר ואחד התחזק מתוך המשבר.
אמו של ג'ק ידעה שהוא מפוחד. היא אמרה לו לעזוב את הקולג' ולבוא הביתה. היא הרגישה שלתת לו הרגשת ביטחון היא הדרך היחידה החוצה מהפרנויה העמוקה שלו.
גם ההורים של קרל אמרו לו לחזור הביתה. הם ידעו שהוא מפוחד, שהוא זקוק לעזרה. הביאו אותו לפסיכיאטר טוב, אשפזו אותו, נתנו לו תרופות. אמרו לו שיש לו חוסר איזון במוחו. הוא תויג. אמרו לו שהקולג' מלחיץ מדי עבורו. שלא יוכל לחזור. הוא ניסה להתאבד. הוא חי, אבל החלום שלו מת.
אמו של ג'ק וחבריו נשארו איתו בבית, הקשיבו לפחדיו. הוא הפסיק לצרוך קפאין, אכל אוכל בריא, עשה אמבטיות מרגיעות. הוא עבר דיקור סיני, מסג'ים ומצא מטפל שלא תייג אותו. הם טיילו יחד ושוחחו. לאט, מאוד לאט הוא הרגיש מספיק בטוח לחזור. ואז הוא והמטפל עבדו על למה עזב, מדוע המציאות שלו הייתה כל כך מפחידה שהיה צריך לעזוב מלכתחילה.
ג'ק חי מחדש בקולג'. הוא התחיל להתעמל וגם להתנדב בבית למבוגרים עם פיגור שכלי. הוא אמר לי מספר דברים אודות המשבר שלו שנפתר בהצלחה: "זה היה הנסיון המכאיב ביותר שעברתי בחיי, ואני לא מאחל אותו לאף אחד, אבל לא הייתי משנה דבר. עדיף שאתמודד עם נושאים אלה עכשיו מאשר שאחכה עד גיל 40 או 50. אני מרגיש חזק מאי-פעם. למדתי המון אודות עצמי. יש לי עדיין פחדים אך הם לא שולטים בי."
קרל צלצל אלי לאחר שחזר הביתה מהיום האחרון שלו בתכנית יום בבית החולים. "ראיתי שלט בחלון של מסעדה, הם מחפשים שוטף כלים. את חושבת שאוכל לעמוד בזה?". בכיתי.
נשמח לקבל תגובות
חזרה
למעלה
עבור לדף הבא
