מתמודדי נפש בעבודה – כך יוצרים תקשורת נכונה
מתמודדי נפש במקום העבודה – שיח אחראי שמקרב בין אנשים
בריאות נפשית היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו, אבל כשזה מגיע למקום העבודה – הרבה מאיתנו מעדיפים להסתיר את העובדה שיש להם התמודדות נפשית, בין אם היא כרונית ובין אם היא תקופתית. אנשים מוכשרים, אחראיים ויעילים, לא רוצים לחשוף את עצם ההתמודדות הנפשית, כי יכולה להיתפס כ"כתם" שעדיף לא לחשוף. הבעיה היא שדווקא במקום שבו אנחנו מבלים את רוב שעות היום שלנו, הצורך בתמיכה, והבנה חשוב ויכול לעשות את כל ההבדל.
לפעמים זה לא ברור אם בכלל נכון לשתף, ואם כן אז עם מי, כמה, ואיך. המאמר הזה לא בא להחליט בשביל אף אחד, אלא להציע נקודת התחלה. לנסות לחשוב בקול רם על ההתמודדות שלכם ועל איךֿ, אולי אפשר לדבר עליה גם במקום העבודה. לא כי "צריך", אלא כי לפעמים זה מה שיכול לעזור להמשיך קדימה בצורה בריאה יותר שתקל עליכם, בלי שתרגישו לבד.
למה בכלל לשתף?
לפעמים אין ברירה. כשמגיעה תקופה עם יותר היעדרויות, ירידה בתפקוד ובהספק או צורך בשינוי שעות עבודה וסביבת עבודה, שיחה פתוחה עם הגורם הרלוונטי היא מה שצריך לעשות. יותר מזה, השיתוף עצמו יכול לתת הקלה מיידית ולדייק את הצרכים וכמובן להקל על תחושת הבדידות כשאתה נשאר עם הקושי לבד.
בוודאי ששיחה על התמודדות נפשיתהיא לא תירוץ והיא לא דרך "לרכך" את הדרישות המקצועיות בצורה מניפולטיבית. היא נועדה לאפשר תקשורת בריאה, התחשבות הדדית, והשיתוף עצמו יכול לקרב ולפתור הרבה בעיות עתידיות שיכולות לצוץ אצל שני הצדדים. זה דבר אחראי לעשות, בעיקר כלפי עצמנו אך גם כלפי הסובבים אותנו.
עם מי מדברים – ואיפה עובר הגבול?
לא כל קושי נפשי צריך להיאמר בקול, כדאי לשמור על טאקט ועל עצמכם. המקום שבו עובר הגבול הוא מקום שיכול לסבך את העניינים במקום לפשט אותם ולייצר בהירות. אז את מי כן לשתף (זאת לא המלצה, כאן מדובר בנסיון אישי):
- הממונה הישיר: אם יש צורך בהתאמה בתפקיד או בשעות – שיחה קצרה ועניינית יכולה לעזור.
- HR (משאבי אנוש): במקומות מסוימים זו הכתובת הנכונה בעיקר כשהמנהל הישיר לא פנוי רגשית או מקצועית להבין.
- קולגות: כאן כדאי להיות סלקטיבי ואוליי להתייעץ לפני זה עם גורם מקצועי חיצוני, כי גם אם היחסים קרובים, לפעמים שיתוף מיותר יכול לחזור כמו בומרנג.
אז לפני כל שיחה, תשאלו את עצמכם, ואם אפשר גם גורם מקצועי חיצוני כמו פסיכולוג או כל מטפל רגשי אחר מוסמך: האם זה דבר שבאמת יקדם את הצורך שלי? האם אני מרגיש בטוח מספיק לשתף? ומה אני באמת מצפה לקבל מהשיח הזה?
האם זה מסוכן לחשוף קושי נפשי בעבודה?
כן ולא. במקומות עבודה מסוימים, בגלל חוסר ידע, סטיגמות או דעות מיושנת – עדיף שלא. מצד שני, יש היום יותר פתיחות ויותר מודעות מצד מנהלים ו- HR, במיוחד אם השיחה מתבצעת בצורה עניינית ומתמקדת במה שנחוץ בכדי לעבוד טוב יותר, ולא במה "לא בסדר בי". בשביל עצמכם, תשמרו על זה מקצועי, כי מנהל או מי שעובד במשאבי אנוש – הם לא אנשים מקצועיים בבריאות הנפש, כי לפעמים אפשר לשכוח שמדובר במקום עבודה ולא בטיפול.
מצד האדם שמשתף, חשוב להחזיק את האחריות בידיים. להיות ערני לא רק למה שאומרים, אלא גם לאיך זה מתקבל. לשמור על איזון בין כנות לבין מודעות למרחב המקצועי. לדבר יותר מידיי על המצב הנפשי בכל מיניי צורות יכול לפגוע באמון הסביבתי ויתפס כמניפולטיבי או סתם מכביד. ברור שהשיתוף אף פעם לא מגיע מתוך כוונה רעה, אבל חשוב להיות מודעים – כי הגבול בין שיתוף לבין התחמקות יכול להיטשטש. אז הישארו קשובים לעצמכם וכנים וכמובן גם לסביבה.
איך ניגשים לשיחה כזו?
בצורה פשוטה, ישירה, ומכוונת לפיתרון לא לבעיה. לא צריך לפרט אבחנות. כן כדאי להסביר איך המצב משפיע על העבודה, ולמה תמיכה או רק הבנה תעזור לכם לשפר את הביצועים.
נניח: "בתקופה האחרונה אני מתמודד עם קושי נפשי (אפשר לדבר על הסיטואציה אבל לא לפרט יותר מידיי בשביל שלא יעשו לכם חשבונות של מה כואב יותר ומה כואב פחות, מה נחשב ומה לא), שגורם לי לעייפות ולפחות ריכוז. אני עובד על זה, אבל רציתי לבדוק אם אפשר בינתיים לעבוד יומיים בשבוע מהבית, כי זה ממש יעזור לי להישאר בפוקוס וגם לעבור את הקושי מהר יותר״".
מה הזכויות במקרה כזה?
בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות יש סעיף שמחייב מעסיקים לבצע התאמות סבירות לעובד עם מוגבלות. גם אם לא הוכרתם רשמית כבעלי נכות בבטיח לאומי, לפעמים מספיק מכתב מרופא או אבחנה כדי שהמעסיק ייקח אחריות. מי שמוכר בביטוח לאומי או נמצא בתהליך שיקומי זכאי לליווי גם במסגרת העבודה.
אז לא חייבים לחשוף הכול, אבל גם לא כדאי לשתוק באופן גורף ולהסתיר. יש אמצע בדרך הזאת וזה בלעשות איזון בהבנה שבריאות נפשית היא חלק מהחיים, גם בעבודה ומסגרות מקצועיות ובכל תחום בחיים.
אם אתם מתלבטים, אפשר להתייעץ עם פסיכולוג, עו״ס, או חבר קרוב. מה שחשוב זה שתדעו שיש לכם זכות לבקש, לשאול, ולספר בקול מה עובר עליכם. גם במקום שבו התרגלנו רק ״לתפקד", מגיע לנו מרחב אנושי אמיתי.
לפעמים, שיחה קטנה פותחת שער רחב לאפשרויות נוספות שרק יקלו עליכם.
קרדיט תמונה – freepik
